פעם אחת, בכפר סיני נידח, חי רופא זקן, שהיה מבוקש לא רק בכפר שלו, אלא גם בכפרים רבים אחרים באזור. את רוב זמנו בילה בעזרה לאנשים בכפרים אחרים ולא בכפר שלו. באותם ימים, כשאנשים חלו, הם חיפשו את אותו רופא תחילה.
גם אשת הרופא הייתה עסוקה. בימים ההם, הרפואה בסין עדיין לא הייתה מפותחת כמו היום, והיא האמינה שהרופא השתמש רק במספר קטן של צמחי מרפא. באותה תקופה היה גם צמח עשיר עם גבעול מיוער, שאנשים השתמשו בו רק לצורך עצי הסקה.
יום אחד היא טעמה את השורש וגילתה שהוא די מתוק. היא חשבה שאפשר להשתמש בו לרפואה, או לפחות זה לא מזיק. כשנתנה לאנשים תה מהעשב, היא גילתה שזה פתח את ליבם והפך אותם למאושרים יותר, אולי גם עזר להפחית את הסימפטומים והכאב שלהם.
אשת הרופא חתכה את שורש העשב המיובש בעל הטעם המתוק ועטפה אותו בנייר. כאשר אנשים רצו לראות את הרופא העסוק, היא נתנה לכל אחד חבילה של העשב ואמרה להם שהרופא השאיר את זה לאנשים שמחפשים אותו כשהוא מחוץ לכפר. היא גם אמרה להם שהם יכולים לקחת את העשב הביתה, להכין מרקחת של השורש וזה ירפא כל מחלה.
חולי הרופא הודו לה ואז רצו לשלם לה על המרשם. היא סירבה בנימוס לתשלום. המטופלים יכלו לקחת את התרופה הביתה, לנסות אותה במשך כמה ימים, ואם זה יצליח, להביא לה כסף כמה ימים אחר כך.
היא חילקה לחולים את הצמח שפעם שימש רק לבעירה. בהדרגה מצבם של חולים רבים השתפר והם נירפאו ממחלתם.
לבסוף, הרופא הזקן חזר ממסעו לכפרים האחרים. כאשר ראו המבריאים שהרופא חזר הביתה, באו אל ביתו כדי לשלם עבור התרופה שהאישה נתנה להם. הרופא היה די מבולבל מהמצב הזה.
"בשביל מה הכסף הזה? לא נתתי לך שום תרופה", אמר למטופליו.
בזה אחר זה אנשים אמרו לו שהעשב הוא זה שהשאיר אצל אשתו, כדי למסור לאנשים חולים. זה בלבל את הרופא עוד יותר.
הוא קרא לאשתו ושאל, "איך את יכולה לרפא אנשים עם מחלות? איך יכולת לעשות זאת? אין לך את הכישורים! אילו צמחי מרפא נתת לאנשים לקחת? "
היא לחשה לו, מכיוון שהמטופלים היו שם בביתו, "אל תמהר לשאול אותי, יש לך את הכסף."
המטופלים עזבו את הבית ואשתו של הרופא הודתה במעשיה. "נתתי להם את שורש העשב היבש שקל לשרוף אותו."
דבר זה הפתיע מאוד את הרופא הזקן. "כמובן שהתרופה יכולה לרפא כמה מחלות. כל עשב יכול לרפא משהו, אך כיצד ניתן להשתמש בעשבי מרפא לטיפול בכל מחלה? חולים שונים, חולים במחלות שונות. איך זה יכול לרפא את כולם?"
למחרת, חקר הרופא הזקן את כל החולים שטופלו בעשב בכדי לברר מהם התסמינים המקוריים שלהם. לחלקם חולשה ומחסור באנרגיה בטחול או בבטן, חלקם היו בעלי שיעול וליחה רבה, חלקם היו עם כאבי גרון, ולחלקם היו פצעים עם נפיחות. במקרה אחר, תינוק בן יומו סבל מדלקת עור.
הרופא הזקן בדק כל אחד מהם ומצא שאכן הם במצב בריאותי טוב וללא תסמינים. מאותו זמן, הרופא הזקן השתמש רק בצמח הזה, שהיה ידוע פעם רק כמקור להסקה, אך כיום היה תרופה יעילה.
בהדרגה מצא הרופא הזקן כי העשב לא רק טוב להמריץ את האנרגיה (צ'י), ולטפל בעצמו בדברים שונים, אלא שיש לו גם את היכולת לחזק את הפעילות של צמחים אחרים.
הוא חשב שהשם "עשב יבש" כבר לא מתאים לתרופה ולכן הוא החליט לקרוא לזה גאן (כלומר יבש), וקאו (כלומר עשב).
בהקשר אחר, גאן פירושו גם "מעט מתוק", וכעת הגיע המשמעות לצמח "עשב מתוק."
בקרב המטפלים ברפואה סינית, הצמח מוכר בשם Gan Cao (בסינית,민감초 או 光果甘草 ובתעתיק לאנגלית, Guāng guǒ gāncǎo).
מבוסס על סיפור מתוך הספר Herbal Pearls: Traditional Chinese Folk Wisdom מאת יו-צ'ונג-זי ובעריכת סטיבן פוסטר.
הערה היסטורית: צמח הגאן קאו מופיע כמרכיב בפורמולות בספרי רפואה סיניים כבר לפני יותר מ-2,200 שנה.
ליקוריץ במקורותינו
בעברית ליקוריץ מוכר בשמות שוש קירח, לקריץ, לקריס, ליקריש, ליקוריש, עקסוס (או אקסוס) ועוד שמות דומים, והוא מוכר גם בזכות הממתקים המיוצרים בטעמו, בשמות כמו סוס, שוש, במבליק ואחרים.
בתרבות היהודית הוא נזכר בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"ב ב', שם הוא נקרא שושי. כמו כן נזכר בכתבי הרמב"ם ובכתבי אסף הרופא.
